החלטה בתיק רע"א 7200/12

           לפני בקשה למתן רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (סגנית הנשיאה, השופטת א' קובו והשופטות ע' צ'רניאק ו-ח' וולצקי) בע"א 1160-11-10 מיום 16.7.2012 במסגרתו נדחו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בתל אביב (סגנית הנשיא, השופטת ש' אלמגור) בת"א 26521/04 מיום 6.9.2010.

תמצית העובדות

עניינה של בקשת רשות הערעור בתביעה נזיקית שהגישו המשיבים, דן וסם ליאונרד (להלן בהתאמה: דן ו-סם), בקשר להשקעתם בשתי עסקאות נדל"ן שבוצעו באמצעות חברת איזו וסימון אסימוב פיתוח (1994) בע"מ (להלן: חברת אסימוב). כעולה מפסק דינו של בית משפט השלום, חברת אסימוב היא חברה קבלנית שנוסדה על ידי המשיבים 5-4, איזו דבידוביץ' וסימון ארונצ'יקוב (להלן בהתאמה: איזו ו-סימון). איזו וסימון הכירו את סם במסגרת עבודתו כמהנדס הראשי בחברת שיכון ופיתוח לישראל בע"מ. השלושה הסכימו על שיתוף פעולה עסקי במסגרתו ישתמש סם בידע ובקשרים שברשותו לצורך העברת עבודות ל"דגל הדס", חברה בת של חברת אסימוב בה שימש סם כשותף סמוי. דן השקיע באמצעות סם, אחיו, סכום של 300,000 דולר בחברת אסימוב. כספים אלה הושקעו בחברה במסגרת שתי עסקאות: עסקה לרכישה ולשיפוץ של נכס בעיר מוסקבה (להלן: עסקת מוסקבה) ועסקה לפיתוח ולשיפוץ של שני בניינים בעיר יפו (להלן: עסקת יפו). המבקש, עו"ד דקר, שימש כעורך דינה המלווה של חברת אסימוב בתקופה הרלוונטית והיה שותף להשקעות בה. לבקשתו של דן, סיפק לו המבקש, כאסמכתא להשקעותיו, מסמך ובו התחייבות של חברת אסימוב להשיב לדן את סכום ההשקעה וכן להעניק לו 15% מהזכויות בנכס במוסקבה ו-10% מהזכויות בנכסים ביפו (להלן: מסמך ההתחייבות). מסמך ההתחייבות נחתם על ידי המבקש בלבד וללא ייפוי כוח מחברת אסימוב. לימים, התבררו העסקאות כלא רווחיות וכספי ההשקעה ירדו לטמיון. לאור האמור, הגישו דן וסם תביעה כספית בה טענו לתרמית מצד חברת אסימוב, המשיבה 6 (חברת בת של חברת אסימוב), איזו, סימון והמבקש (להלן ביחד: הנתבעים) וכן לרשלנות מקצועית של המבקש.

פסק דינו של בית משפט השלום

בית משפט השלום עמד בפתח הדברים על טיבה של מערכת היחסים העסקית בין הצדדים שלדבריו "לא הייתה מביישת בעלי הון בשוק האפור". כעולה מפסק הדין מערכת יחסים זו כללה עסקאות שנכרתו בהבל פה, העברת כספים בין מדינות ללא כל תיעוד או דיווח לרשויות המס, מתן שוחד לפקידים בארצות זרות ו"תפירת" מכרזים בידי בעל עניין נושא משרה ממשלתית. על רקע זה בחן בית המשפט את התשתית העובדתית בתיק וקבע את ממצאיו העובדתיים כפי שקבע.

           בהמשך, נדרש בית משפט השלום לבחינת טענת התרמית. בית המשפט קבע כי סם היה מעורה היטב בפרטיהן של עסקת מוסקבה ועסקת יפו ואף היה במידה רבה הרוח החיה מאחוריהן. זאת, בין היתר נוכח מעורבותו בעסקאות ובהיותו בעל מניות ב"דגל הדס", שנקבע לגביה כי היא ששלטה בפועל באשכול החברות עליו נמנתה חברת אסימוב. עוד נקבע כי סם הוא שהציע לדן את אופציית ההשקעה בעסקאות במוסקבה וביפו והציג לפניו את פרטיהן. לאור האמור, קבע בית המשפט כי דן וסם לא הרימו את נטל ההוכחה, הגבוה ממילא, להוכחת טענת תרמית ובפרט לא הוכיחו את היסוד של הצגת מצג כוזב על ידי הנתבעים.

           עם זאת, בית משפט השלום קיבל את הטענה לרשלנות מקצועית מצד המבקש. בית המשפט קבע כי המבקש חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי דן וסם, הגם שלא ייצג אותם באופן ישיר, נוכח תפקידו כעורך הדין המלווה של העסקאות. כמו כן, קבע בית המשפט כי המבקש התרשל מבחינה מקצועית במסגרת הטיפול בעסקאות אלה, בין היתר משנמנע לבחון פרטים מהותיים לעסקת מוסקבה, כגון שהנכס מושא העסקה אכן מצוי בבעלות המוכר, ומשלא דרש להעמיד בטוחות מתאימות לעסקת יפו. נקבע כי כתוצאה מהתרשלות המבקש נגרם לדן ולסם נזק בדמות חוסר יכולת לממש את זכויותיהם. ואולם, בית המשפט ייחס לדן ולסם אשם תורם בגובה 75% בקובעו כי אף הם נהגו ברשלנות והתקשרו בעסקאות ביודעם על הסיכונים הכרוכים בהן. לאור האמור, חייב בית המשפט את המבקש בתשלום 25% מ-300,000 דולר, לפי שערו היציג של דולר ארה"ב נכון לתאריך 15.6.2000, בתוספת הפרשי ריבית והצמדה מאותו מועד ועד התשלום בפועל.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

על פסק דינו של בית משפט השלום הוגשו ערעור וערעור שכנגד, אשר נדחו שניהם על ידי בית המשפט המחוזי. בערעור הלינו דן וסם בעיקר על דחיית טענתם לתרמית. בית המשפט קבע כי אין להתערב בממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי בית משפט השלום, אשר מבוססים במידה רבה על התרשמותו מן העדים שהופיעו לפניו. כן הודגש כי הנטל להוכחת טענת התרמית גבוה וכי במקרה דנן קיים קושי ראייתי ניכר בשל התנהלותם של כלל המעורבים בפרשה. בערעור שכנגד טען המבקש כי לא היה מקום להטיל עליו אחריות משלא ייצג את התובעים בפועל. בית המשפט ציין כי טענות המבקש מתייחסות בעיקר לממצאים עובדתיים שכאמור לא נמצא מקום להתערב בהם. כמו כן, קבע בית המשפט כי בהינתן ממצאים אלו, מסקנותיה של הערכאה הדיונית סבירות ולא נמצאה בהן טעות.

נימוקי הבקשה

בבקשה שלפני טוען המבקש כי המקרה דנן מעורר מספר שאלות בעלות חשיבות כללית וציבורית הטעונות ליבון והכרעה על ידי בית משפט זה. ראשית, נטען כי הבקשה מעלה שאלה ביחס להיקף ההנמקה הנדרשת מערכאת הערעור, וזאת לאור הנמקתו הלקונית של בית המשפט המחוזי. שנית, נטען כי פסק דינו של בית משפט השלום מעורר שאלה משפטית בנוגע ליחס שבין סעיף 56(א) לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: חוק החברות) לבין סעיף 6(ב) לחוק השליחות, התשכ"ה-1965 (להלן: חוק השליחות) העוסקים שניהם בתוצאת פעולתו של מי שפעל בשם חברה תוך חריגה מהרשאה. שלישית, טוען המבקש כי בקשתו מעוררת שאלה כללית בנוגע להיקף אחריותו המקצועית של עורך דין המייצג לקוח מתוחכם שנטל במודע סיכון עסקי משמעותי, וזאת נוכח קביעתו של בית משפט השלום לפיה "חובתו של עורך הדין כשלוח של לקוחו היא לקיים עסקה שהלקוח מעוניין בה, אולם כל זאת - במידה שהסיכון סביר."

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בבקשת רשות הערעור על צרופותיה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להידחות, וזאת ללא צורך בתגובת המשיבים.

הלכה מושרשת היא כי בקשת רשות ערעור ב"גלגול שלישי" תתקבל אך במקרים חריגים בהם הבקשה מעוררת שאלה בעלת חשיבות ציבורית או כאשר נדרשת התערבותו של בית המשפט לשם מניעת עיוות דין או אי צדק [ראו: רע"א 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור(הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו(3) 123 (1982); אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי633-632 (מהדורה עשירית, 2009)]. מגבלה זו על זכות הערעור נובעת מן העיקרון של סופיות הדיון אשר ביסודו תכליות של צדק ויעילות. אכן, "הצדק לא יופיע, ויעילות הצומחת מתיקון טעויות תהא חסרת משמעות, אם ההליך המשפטי לא ינוע ולא יגיע לכלל סיום בשל קיומה של זכות בלתי מוגבלת לערעור" [ראו: גיא שני "רשות לערער על בקשת הרשות לערער ('בגלגול שני')" עיוני משפט ל(1) 71, 78 (2006)].

כזכור, המבקש טוען כי הבקשה דנן מעוררות שלוש שאלות בעלות חשיבות שלגישתו מצדיקות מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". לאחר ששקלתי טענות אלה, הגעתי למסקנה כי הבקשה, בסופו של יום, נטועה בדל"ת אמותיו של הסכסוך הקונקרטי בין הצדדים ואינה מצריכה הכרעה בשאלות עליהן מצביע המבקש. אפרט.

כאמור לטענת המבקש, הבקשה דנן מעוררת שאלה בנוגע להיקף ההנמקה הנדרשת מערכאת הערעור. בטענה זו אין כל ממש. פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן בהתאם להוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: התקנות). תקנה זו מאפשרת לדחות ערעור ללא הנמקה, בהתקיים שלושה תנאים: (א) אין מקום לדחות את הממצאים העובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית; (ב) הממצאים שקבעה הערכאה הדיונית תומכים במסקנתה המשפטית ו-(ג) אין לגלות בפסק הדין טעות שבחוק. כבר נפסק כי השימוש בתקנה 460(ב) לתקנות הינו בבחינת "הכרח בל יגונה" נוכח העומס הרב המוטל על בתי המשפט. כן הובהר כי "אין כאן איפוא זניחה של תהליך בדיקת נימוקי הערעור, אלא אך הימנעות ממלל חוזר ומיותר, מקום בו רואות שתי הערכאות עין בעין" [ראו: ע"א 668/89 פאר נ' חברת בית פרישמן 38 בע"מ, פ"ד מד(4) 693, 697 (1990) (השופט מ' שמגר); רע"א 8996/04 שכטר נ' נציגות הבית המשותף, פ"ד נט(5) 17, 25-24 (2004) (השופט א' רובינשטיין)]. בענייננו, בית המשפט המחוזי סבר כי התנאים הקבועים בתקנה 460(ב) לתקנות מתקיימים. בית המשפט קבע מפורשות כי אין מקום להתערב בממצאים העובדתיים שקבע בית משפט השלום וכי בהינתן ממצאים אלו מסקנותיו סבירות ואינן מגלות טעות המצריכה את התערבות ערכאת הערעור. משכך, היה רשאי בית המשפט המחוזי לדחות את הערעור בהתאם לתקנה 460(ב) לתקנות, כפי שאכן עשה. בדחיית הערעור באופן זה לא היה משום חידוש או סטיה מן ההלכות שנקבעו ביחס ליישומה של תקנה 460(ב) לתקנות. לפיכך, לא מתעוררת בענייננו שאלה משפטית מיוחדת ביחס להיקף ההנמקה הנדרש על ידי ערכאת הערעור, ובוודאי לא כזו המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי".

המבקש טוען עוד כי מתעוררת בעניינו שאלה בנוגע ליחס שבין ההוראות הקבועות בחוק החברות ובחוק השליחות לעניין פעולה בחריגה מהרשאה. לא ברור טעמה של טענה זו. בית משפט השלום אמנם קבע בפסק דינו כי מסמך ההתחייבות נחתם על ידי המבקש תוך חריגה מהרשאה, לפי סעיף 56(א) לחוק החברות ולפי סעיף 6(ב) לחוק השליחות וכי משכך הוא מחייב את המבקש בלבד. ואולם, אין בפסק דינו של בית משפט השלום כל קביעה בנוגע ליחס בין הוראות חוק החברות וחוק השליחות, ואף אין בו אימוץ של הוראה אחת על פני האחרת. זאת ועוד, דומה כי לשאלת החריגה מהרשאה לא היתה נפקות מעשית לעניין אחריותו של המבקש ברשלנות. אחריות המבקש מכוח עילה זו עומדת על רגליה שלה וללא קשר לשאלת תוקפו המחייב של מסמך ההתחייבות. משבקשת רשות הערעור נוגעת לאחריות המבקש מכוח עילת הרשלנות, אין היא מעוררת שאלה ביחס להוראות הדין החלות על פעולתו של המבקש בחריגה מהרשאה.

המבקש מוסיף וטוען כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית ביחס להיקף אחריותו המקצועית של עורך דין המלווה עסקאות במקרקעין. קביעתו של בית משפט השלום לפיה על עורך דין לנער חוצנו מעסקה שיש בה משום סיכון בלתי סביר עבור לקוחותיו, וזאת אף כשמדובר בלקוח מתוחכם, אכן מעוררת שאלה מעניינת בנוגע להיקף אחריותו המקצועית של עורך דין. לו היתה חבותו של המבקש מבוססת אך על קביעה זו, יתכן - ומבלי לקבוע מסמרות - כי היה מקום ליתן רשות ערעור. ואולם, אין זה המקרה שלפני. בית משפט השלום הטיל אחריות על המבקש בשל מחדלים רשלניים שנפלו במסגרת טיפולו בעסקת מוסקבה ובעסקת יפו, ובפרט משום שלא עמד על זכויות הקניין בנכס בעסקת מוסקבה ואף ניסח את מסמך ההתקשרות בעסקה זו מבלי שהיה ער למהותה ולפרטיה, ומשום שנמנע מלדרוש בטוחות מתאימות לעסקת יפו חרף הסיכון הרב שהיה טמון בה. כבר נפסק כי חובות אלה מצויות בגדר אחריותו המקצועית של עורך הדין המלווה עסקאות מקרקעין [ראו: ע"א 37/86 לוי נ' שרמן, פ"ד מד(4) 446, 466 (1990); ע"א 751/89 מוסהפור נ' שוחט (לא פורסם, 27.7.1992), פיסקה 11]. בנסיבות אלה, שאלת אחריותו של המבקש נוגעת לאופן יישום הדין הקיים על נסיבות המקרה הקונקרטיות. שאלות פרטניות מסוג זה כאמור אינן מצדיקות מתן רשות ערעור. משכך, אף בנימוק האחרון שהעלה המבקש אין כדי להצדיק את קבלת בקשת רשות הערעור.

לאור האמור, ובמסגרת שיקול הדעת הנתון לבית משפט זה בבחינת הבקשה למתן רשות ערעור, לא מצאתי כי הבקשה דנן מעוררת שאלה משפטית בעלת חשיבות כללית המצדיקה מתן רשות ערעור ב"גלגול שלישי". כמו כן, בנסיבות העניין לא מצאתי כי נגרם למבקש עיוות דין המצריך את התערבותו של בית משפט זה.